חיפוש

כשהציפיות שלנו לא נפגשות עם המציאות

נדב ממש אוהב אריות. כל היום שלו מתנהל בג'ונגל בדמיון. פס הקול של מלך האריות, הוא מוסיקת הרקע הקבועה אצלנו בבית, ו"האריה שאהב תות" הוא תמיד בעדיפות עליונה.

כששאלתי את נדב למה תרצה להתחפש בפורים, לא ממש נפלתי מרוב הפתעה כשהשיב מיד, מבלי לחשוב יותר מדי-"אני רוצה להיות אריה".

אז הלכתי, קניתי, תפרתי, הדבקתי מדדתי, תיקנתי עד שיצא אריה מכובד, עם רעמה מלכותית כזו שלא משאירה מקום לדמיון לגבי מי הוא מלך הג'ונגל.

בבוקר, כשהגיע הזמן להתחפש, הוא החזיק את התחפושת ביד ואמר לי בקול קצת מהוסס: "אמא, אני לא רוצה את זה". ירדתי על הברכיים וחיבקתי אותו, השתדלתי בכל הכוח שלא ישמע את הקראק שהלב שלי עשה עכשיו כשהוא טיפה נשבר, ושאלתי אותו, למה? והוא ענה לי:" כי אני מפחד".


מה הכי היה בא לי:

שהוא פשוט יזרום ויתחפש ונצטלם ותהיה לנו מזכרת מפורים השנה


מה יותר חשוב לי מזה בהרבה: שנדב ידע, שכשהוא משתף אותי בתחושות שלו, אני מכבדת אותן. ושאני סומכת על שיקול הדעת שלו בדבר שהוא לגמרי שלו ונתון לבחירתו- אם להתחפש או לא להתחפש.


אז נכון, הציפיות שלי לא יתממשו, הוא לא לבש את התחפושת הזאת שהשקעתי בה את הנשמה.

אבל הוא הראה לי היום שהוא מרגיש מספיק בטוח לשתף אותי בפחד שלו, לא לעשות משהו רק כי מרגיש לו שזה מה שמצפה ממנו הסביבה לעשות.

ותכלס, הוא הראה לי שלא צריך תחפושת כדי להיות אריה.

זה נורא מבלבל. לפעמים מרגיש לנו שהילד שלנו אמור לשקף אותנו ואת מה שבעיננו צריך לקרות- להתחפש בפורים, להשתתף במופע סיום או לאהוב כדורסל... אבל האמת היא, שהילד שלנו צריך לשקף דבר אחד ויחיד וזה את עצמו. את הייחודיות שלו ואת הקסם שהוא מביא לעולם.

****** בתמונה: הבוקר בגן, נדב ואסף עם תחפושת של אריה שלא היתה בשימוש בפורים, אבל שימשה אותי למוסר השכל.

6 צפיות0 תגובות